בשנת תרס"ג (1903) פרסם ר' הלל צייטלין חמישה מאמרים, בצורה פחות או יותר רציפה, בעיתון "הצֹפה" הוורשאי (אין מדובר בעיתון "הצופה" של המזרחי, שהחל לצאת בארץ בסוף שנות השלושים). מאמרים אלו – "שירה חדשה", "שיחות פילוסופיות", "אחד הרגעים המרים", "משֹעיפי לילה" ו"בעומק וברום" – יכולים להיקרא גם כיחידה ספרותית אחת, שעניינה הסבל והייסורים שהם מנת חלקו של האדם בעולם.
במאמר זה שלפנינו הוא מתאר את תגובתו של האדם לסבל הפנימי. את הניסיון הבלתי אפשרי לאצור את הכאב, להכיל אותו ולידום. את נשיכת השפתיים, את קבלת הדין, את אמירות ה"צריך" למיניהן – צריך להמשיך, צריך לשאת, צריך לחיות. את צידוקי הדין למיניהם. את העולם שכמנהגו נוהג. ובמקביל – את הציפיות החברתיות, את ההתנהלות החברתית שנמשכת כרגיל, את ההתאבנות והשכחה, את כובד הלב. הוא מכיר גם את מבטי התמיהה ואף הלעג להם יזכה אם יתפרץ ממנו הכאב. ובסופו של דבר, ברגעי חולשה – הוא אכן פורץ ממנו, ולאחריהם הוא מתחרט.
קשה לדעת על איזה מאורע נסוב המאמר, שנכתב בחודש שבט שנת תרס"ג (1903), ואם הוא נסוב על מאורע ספציפי. ר' הלל היה ער למתרחש בעולם היהודי, לסבל, לדלות ולרדיפות. בהמשכה של אותה השנה – פוגרום קישינב, ובסופה – הקונגרס הציוני השישי, שבו עלתה להצבעה 'תכנית אוגנדה', בשל מצבם העגום של היהודים.
—
א.
יש אשר רבה הפקחות בלב האדם והוא עוצר ברוחו.
רואה הוא עמל ואון, שוד ורצח, תבל וזימה, פיגול וטומאה – ושותק.
לפניו גסות ורפש, חלאה וזוהמה, בערות וטיפשות מרובה – והוא כְּלֹא רואה ולא שומע.
לפניו דמעת עשוקים, עמל נדחים, אסון נדכאים, והוא עובר בשתיקה.
יודע הוא, כי אם דבר יְדבר, אך ללעג ולקלס יהיה.
יודע הוא, כי כל אלו הדברים ממנהגו של עולם הם, כי אך שווא התוכחה והמוסר, כי ההתמרמרות ללא הועיל, כי ההתרגזות אך לחינם, כי הקפדנות והרתחנות מגונות הן, כי אי אפשר להעמיד את העולם על האמת ועל הטהרה, כי כל הדברים המגונים והרעים מתהווים באותו ההכרח שבו מתהווים כל הדברים הטובים והיפים, שלכל הדברים סיבות רבות ושונות שאי אפשר להשתחרר מהשפעתן וממשלתן.
פיקח הוא האדם אז ויודע שאי אפשר להמיש הרים ממקומם, שאי אפשר להעתיק צור ממקומו, שאי אפשר לשנות מה שנקבע ונמדד לדור דורים ולנצח נצחים, שאי אפשר לשנות סדרי הטבע, שאי אפשר להרגיז מנוחת מעשי בראשית.
פיקח האדם אז ויודע שאין להתרגז ולהתקצף על האדם המזיק כמו שאין להתרגז ולהתקצף על האבן שאנו נכשלים בו, שאין להתמרמר על המגונה והמכוער שבאדם כמו שאין להתמרמר על טיט חוצות.
הכל צריך להיות. הכל מוכרח. אי אפשר לשנות.
צריך לשתוק, צריך לסבול, צריך לשאת הכל בדומיה. מה לעשות? כן היה וכן יהיה!…
להמשיך לקרוא
מקורות יודעי דבר 